פסק-דין בתיק ע"פ 690/10

השופט ח' מלצר:

1.           בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים: י' צבן,ח' בן-עמי ו-ר' כרמל) ב-תפ"ח 607/09, בגדרו הורשעו שני המערערים (שיכונו להלן: יוסף ו-באסל) בניסיון רצח, עבירה לפי סעיף 305(1), בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). יוסף הורשע גם בסחר בנשק שלא כדין, וברכישה ואחזקת נשק, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב2) לחוק העונשין (יאמר כבר עתה, כי לא הובאה בפנינו כל טענה ביחס להרשעה באישום זה, ועל כן היא איננה עומדת להכרעתנו).

בעקבות הרשעתם הושתו על יוסף 12 שנות מאסר בפועל, ועל באסל נגזרו 10 שנות מאסר בפועל. כמו כן הושתה על שני המערערים שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורם ממאסר (כאשר התנאי הוא שלא יעברו עבירת אלימות, למעט תקיפה סתם).

להלן יפורטו הנתונים הנדרשים להכרעה בערעור.

חקירות המערערים במשטרה ובשב"כ, עובדות כתב האישום ותיאור עיקרי הראיות במכלול

2.           תחילתה של חקירת הפרשה במעצרו של יוסף בשנת 2009 בחשד לביצוען של עבירות בטחוניות שונות, חלקן תוך מעורבות של באסל אחיו. יוסף עצמו הוא שהעלה בפני החוקרים את מעורבותו באירוע, מושא האישום, אשר התרחש בשנת 2000, במהלכו הוטמן והתפוצץ מטען חבלה בסמוך לשער האריות שבעיר העתיקה בירושלים. בהמשך לכך, במספר חקירות בשב"כ ובמשטרה פירט יוסף באריכות על המניע לאירוע (מכות שהיכוהו חיילים בסמוך למקום), וכיצד הכין, הטמין וצפה בפיצוץ המטען. בתשאולו בשב"כ מתאריך 22.01.2009 אמר יוסף כי אחיו באסל - איננו קשור למטען ולפיגוע. כאשר נעצר ונחקר באסל, הוא פירט באריכות את אופן הכנת המטען הנ"ל, והסביר כי החליט לבצע פיגוע לאחר שפרצה אינתיפאדת אל-אקצה. לדבריו, הוא ויוסף נסעו למקום, יוסף נשאר ברכב ואילו הוא עצמו הטמין את המטען.

3.           בתאריך 15.02.2009 הוגש כנגד המערערים כתב האישום, ובגדרו נטען כי המערערים, יוסף ובאסל, שהינם אחים, קשרו קשר להטמין מטען חבלה בסמוך לשביל הגישה למסגד אל-אקצה, ליד שער האריות, מקום בו מתקיימים סיורים, וקיימת בו נוכחות קבועה של שוטרי מג"ב (להלן: המקום). על פי הנטען בכתב האישום, המערערים אספו והכינו חומרים שונים הנדרשים לצורך הכנת המטען, ואף ערכו ניסוי מקדים ובו בדקו את תקינות מנגנון ההשהיה של המטען. בתאריך 09.11.2000, בסמוך לשעה 21:00, נסעו המערערים למקום, כיוונו את מנגנון ההשהיה לבוקרו של יום המחרת (שעה בה ציפו כי יהיו במקום שוטרי מג"ב, המפקחים על כניסת מתפללים למסגד אל-אקצה), והטמינו את המטען. בתאריך 10.11.2000, בסביבות השעה 08:15, התפוצץ המטען שהטמינו המערערים, וגרם לפציעתם של 3 שוטרים (להלן: האירוע, אוהפיגוע).

4.           המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי חוות דעת של קצינת מעבדה, אשר בחנה את רכיביו של המטען לפי הממצאים שנאספו בזירה. עוד הוגשה חוות דעת של מומחה חבלה מטעם המשטרה, והמומחה אף נחקר אודותיה מעל דוכן העדים. בחוות הדעת נאמר כי היה בכוחו של המטען לגרום למותו של אדם הנמצא בסמוך אליו.

5.           בחקירתו הראשית בבית המשפט המחוזי הנכבד טען יוסף כי לא היה מעורב באירוע, וכי בחקירותיו בשב"כ ובמשטרה אמנם נטל על עצמו את האחריות על האירוע, אך מי שביצע אותו הוא אחיו המנוח עלאא (להלן: עלאא). בחקירתו הנגדית קשר יוסף את עצמו לאירוע, אך טען כי חלקו התמצה בהסעתו של עלאא למקום, תוך שהוא עצמו איננו מודע לתוכניתו של עלאא להטמין במקום מטען חבלה. באסל מצידו הכחיש בעדותו כי היה מעורב בפיגוע, וטען אף הוא כי עלאא הוא שהטמין את המטען, ואילו יוסף הסיע את עלאא למקום. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד

6.           בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש להעדיף את גרסאותיהם של המערערים בשב"כ ובמשטרה על פני עדויותיהם מעל דוכן העדים. גרסת המערערים כאילו עלאא הוא שהטמין את מטען החבלה - נדחתה. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי דברי המערערים בחקירותיהם תואמים במידה רבה את הממצאים שנאספו בזירה, שהם בגדר פרטים מוכמנים, המחזקים את ההודאות. בית המשפט המחוזי הנכבד אף קבע שבלתי סביר להניח שאדם, אשר לא היה מעורב במעגל הראשון של הוצאת הפיגוע אל הפועל, ימסור מידע כל כך מפורט על אופן הכנת והטמנת המטען.

בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי אמנם כל אחד מהמערערים אמר בחקירותיו שהוא זה שתכנן והטמין את מטען החבלה במקום, ללא מעורבות ישירה של האחר, אך למעשה המסקנה העובדתית היא ששניהם יחדיו הכינו והיו שותפים להטמנת המטען, כאשר אחד שימש כמניח המטען "ממש", ואילו האחר שימש כתצפיתן ואיבטח את המעשה.

לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי ביחס לשני המערערים התקיים היסוד העובדתי של עבירת הניסיון לרצח, וכי השניים ביצעו אותה בצוותא. לנוכח מסקנה זו, פנה בית המשפט המחוזי הנכבד לבחון את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הניסיון לרצח. את מודעותם ואת כוונתם של המערערים גזר בית המשפט המחוזי הנכבד מהדברים שאמרו בחקירותיהם, וכן מנסיבות העבירה - התכנון להטמנת המטען בסמוך למקום בו שוהים שוטרים, הטמנתו בפועל קרוב ככל האפשר למיקום המשוער של השוטרים, והעובדה כי המטען הכיל חומר נפץ ומסמרים. בית המשפט הנכבד הוסיף וקבע כי: "על פי הכלל כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, די בכך כי פיצוץ כזה צופן בחובו פוטנציאל קטלני, גם אם התוצאה בסופו של דבר היתה פציעה בלבד של שלושה שוטרים או חיילים". נוכח כל אלה, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי התקיים בשני המערערים גם היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הניסיון לרצח.

על יסוד כל האמור ­- הרשיע בית המשפט המחוזי הנכבד את שני המערערים בעבירת הניסיון לרצח.

7.           בתאריך 10.12.2009 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המערערים את העונשים, אשר פורטו בפיסקה 1 שלעיל. למען שלמות התמונה נציין כי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד נפלה טעות קולמוס, אשר "החליפה" בין המערערים, ובהחלטתנו מתאריך 05.07.2012 הבהרנו את הדברים.

טענות הצדדים

8.           בכל האמור ביסוד העובדתי, המערערים זנחו בערעורם את טענתם כי מי שביצע את הפיגוע היה אחיהם עלאא. חלף זאת, הם טוענים כי מהודאותיהם בשב"כ ובמשטרה - לא ניתן לקבוע מי היה המבצע העיקרי של העבירה, כלומר מי הטמין בפועל את המטען, ומי הסיע את האחר למקום ושימש לכל היותר כמסייע. לפיכך, ומאחר שלא ניתן להוכיח מי מהם היה המבצע העיקרי ומי המסייע, שניהם זכאים ליהנות מהספק ולהחשב כמסייעים בלבד.

טענה נוספת מצד המערערים היא כי הפרטים המוכמנים לכאורה, שאותם ידעו לפרט בחקירותיהם - אינם יכולים כלל להחשב ככאלה, שכן פרטי האירוע היו ידועים לרבים. כמו כן, לגישתם חלק נכבד מאותם פרטים התבררו לבסוף כבלתי מדויקים, בהשוואה עם הממצאים שנאספו בזירה. המערערים אף הצביעו על הבדלים בין גרסאותיהם ביחס לאותם פרטים, וטענו כי הבדלים אלה מוכיחים שלא פעלו כמבצעים בצוותא. בנוסף, המערערים טענו כי אותם פרטים מוכמנים יכולים רק לחזק את הודאתו של כל אחד מהם, אך לא להביא להרשעתם של שני נאשמים, שכל אחד מהם מייחס לעצמו את ביצוע העבירה.

המערערים אף משיגים על קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה התקיים בשניהם היסוד הנפשי הנדרש להרשעה. לטענתם, לא ניתן להחיל את הכלל לפיו אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו בעבירת ניסיון לרצח, אלא רק בעבירת רצח. עוד טוענים המערערים בהקשר זה כי משלא הוכחה כוונת הקטילה, יש לזכותם מעבירת הניסיון לרצח, ולהסתפק בהרשעתם בעבירות חמורות פחות, כדוגמת העבירות הקבועות בסעיף 329, או בסעיף 330 לחוק העונשין.